ראיתי את ההשתקפות שלי במראה על הקיר של דירות דיסקרטיות

פנים חיוורות מעוותות מכאב ודמעות, דירות דיסקרטיות מלאות ייאוש וגוף מכוסה בסימני כוחם-פסי ארגמן, שריטות מדממות, פירסינג שנראה כעת לא רק סימן, אלא גורם לאובדן שלי

הם המשיכו, ידיהם אוחזות בישבן, משכו את השיער, משכו את פירסינג הפטמות וגרמו לכאב חד, אבל הרגשתי מרוחקת, כאילו הגוף שלי כבר לא שלי. בושה, פחד ותחושה חדשה-ריקנות-התערבבו בסערה אחת בלתי נסבלת. שנאתי אותם על מה שהם עשו לי, אבל עוד יותר שנאתי את עצמי על כך שהאובדן הזה שבר אותי כל כך.
הצחקוקים שלהם, צרודים וגרוניים, הדהדו באולם.
“תראה אותה בוכה,” אמר פאנג, שיניו נצצו לאור המנורות. “אין לה לאן ללכת,” זעקה הצלקת, דמותו המסיבית תלויה מעלי. “אלה הדירות הדיסקרטיות שלה,” הוסיף הקעקוע, אצבעותיו אוחזות בחגורה לקראת בעיטה חדשה.
הרגשתי מרוסקת, כאילו האולם הזה, האנשים האלה, התגים האלה שכתבו אותי מחדש, גנבו לא רק את החופש שלי, אלא גם חלק מגופי, מהנשמה שלי. פירסינג הדגדגן שהציבו כדי להגביר את שליטתם גרם לאובדן שלי, והמודעות הזו הייתה גרועה יותר מכל כאב שהם עלולים לגרום.
לפעמים עמדתי מול המראה, עירומה, והמבט החליק על גופי כאילו קראתי ספר ישן. קעקועים, פירסינג. האצבעות נגעו בלי משים בצלקות-קווים דקים, בקושי מורגשים, על הירך, על החזה, על הישבן ועל הגב, שהותירו ידיהם, שהציפו אותי, וחשבו כמה שינויים חדשים יהיו בי.
גופי, מותש ורועד, הפך לצעצוע שלהם, לרכושם, לתחום הניסויים האכזריים שלהם. צלקת, פאנג, מקועקע כל הזמן בא עם דירות דיסקרטיות חדשות להגביר את הכאב וההשפלה שלי. הם הציגו פרקטיקות קשות יותר ויותר, והפכו כל מפגש לעינויים מיניים ששברו אותי פיזית ונפשית. הם פשוט השתעממו לזיין אותי באותה צורה בכל פעם. הם השתעממו, היו להם בנות אחרות, ראיתי עם מי הם היו חיבה ויראה. ואז הגיע סוף השבוע והם ירדו עלי, על כל ההצלחות והכישלונות שלהם.
המצלמה על החצובה תמיד הייתה שם, עינה השחורה לוכדת כל גניחה, כל דמעה, כל סימן ארגמן על עורי החיוור, מכוסה בסימני הרצועות, השוטים והידיים. גרוני התייצב, כאב עמוק וצורב פועם בין רגלי, ובושה ופחד מעורבבים עם הניצוץ הארור ששנאתי אכלו אותי מבפנים. הם השתמשו במיקומים חדשים כדי להגביר את תחושת הסכנה וחוסר האונים, ופרקטיקות חדשות כדי לגרור אותי עמוק יותר לתהום שלהם.

לפעמים הם היו מזמינים את חבריהם ונותנים לי להשתמש בכסף

כעסתי, אבל ניסיונות ההפגנות שלי הסתיימו בזיון קשה במיוחד, שם הובלתי לכניעה, שפתחתי את הפה שלי, לקחתי את השתן שלהם וניגבתי את הנעליים עם הלשון שלי אחרי שהם הגיעו מהרחוב.
גופי, מותש ורועד, היה הטרף שלהם, הבד שלהם, שבו כל מכה, כל חדירה הותירה עקבות של כוחם. האיום של פרסום סרטון בו אני, מחובר ופגיע, נאנח מתחת לדחיפות שלהם, החזיק אותי בשלשלאות שלהם, ולא נתן סיכוי קלוש לברוח. רצועות ארגמן מחגורה ושוט כיסו את עורי החיוור, כאב עמוק וצורב פועם בין רגלי, וגרוני גונן מהפלישות הגסות שלהם. בושה ופחד כבלו אותי, אבל דמויותיהם הכהות והמבריקות מזיעה שהקיפו אותי בכל מקום חדש לא השאירו מקום להתנגדות. הם ערכו ניסויים בגופי, וכל לילה חדש נעשה אכזרי יותר ויותר, וגרר אותי לתהום שלא ראיתי דרך לצאת ממנה.
הבטון הקר של המוסך התת-קרקעי שרף את כפות הרגליים היחפות, והריח החריף של בנזין ורטיבות חנק, חודר לריאות. הייתי מושעה על ידי מפרקי כף היד והקרסוליים מקורות מתכת חלודות, שרשראות חפרו בעור והשאירו סימני ארגמן ושרירים בוערים במתח, נמתחים עד קצה גבול היכולת. החברים הכהים והמאסיביים שלהם נכנסו לפי הטבעת והנרתיק שלי בו זמנית, כל דחיפה שלחה כאב עמוק ועמום שהקרין בעצמות, מתערבב עם פעימות בוערות בין הרגליים. השוט שוט על הישבן והשאיר פסים מדממים שהתלקחו כמו כוויות וגופי מתנדנד, מצלצל בשרשראות כמו בובה בידיהם.
הבושה נשרפה מבפנים כמו מתכת לוהטת, כל מכה של שוט וכל חדירה הזכירה לי את חוסר האונים שלי. פני, מכוסים בזיעה ובדמעות, בערו בהשפלה, ועיני מלאות בטיפות מלוחות תפסו את ההשתקפות במראה סדוקה על הקיר-עור חיוור מעוות מכאב וגוף מכוסה עקבות ארגמן. הרגשתי מרוסקת, כאילו כל דחיפה, כל שוט, מחקה חלק ממני, ומשאירה רק קליפה כפופה לרצונם.
התודעה שלי נצמדה לשרידי הכבוד, אבל הם נמסו כמו שעווה מתחת לזרועותיהם. שנאתי את עצמי על כך שהגוף, למרות הכאב, הגיב לפעמים בחום שלא יכולתי לשלוט בו. החום הזה, הניצוץ הארור הזה שכל כך בזתי לו, היה הניצחון שלהם, הסימן שלהם עלי. הרגשתי שההתנגדות דועכת, מתמוססת לכאב ולהשפלה, ומשאירה רק ריקנות.
החום המחניק של חדר הדוודים עטף כמו שמיכה דביקה, וריח הפחם והחלודה סותם את גרונו. נקשרתי עם הפנים כלפי מטה לצינור חלוד, המתכת הקרה שלה מגרדת את עור בטנה ומשאירה סימנים בוערים. הדירות הדיסקרטיות שלי היו מורמות, ידיים ורגליים נמשכות בחבלים שנחפרו בפרקי כף היד וגרמו לכאב חד. הזין שלהם, כהה ומבריק, מילא את גרוני ואת פי הטבעת שלי, וגרם לרעשי זלילה והקאות בזמן שהרוק והזיעה זרמו על סנטרי, מטפטפים על הרצפה המלוכלכת. החגורה שוטפת על הגב, משאירה פסים ארוכים, ארגמניים, שהתכהו, הופכים לחבלות, כל מכה הייתה כמו מוט אדום-חם שנחפר בעור.
ההשפלה אכלה אותי מבפנים כמו חומצה. גופי, רועד ומכוסה בזיעה, היה הצעצוע שלהם, וכל דחיפה, כל מכה, הדגישו את חוסר האונים שלי. הרגשתי את גרוני מתכווץ, לא רק מהחדירה שלהם, אלא גם מהבושה שחנקה יותר מכל חבל. הגניחות שלי, צרודות ומרופטות, התמוססו בחום של חדר הדוודים, ודמעות, חמות ומלוחות, זרמו על לחיי והותירו שבילים לחים.
הרצון שלי נשבר בלחץ שלהם כמו זכוכית שבירה. ניסיתי להיאחז במחשבה לברוח, בהתנגדות, אבל היא חמקה, מתמוססת לכאב ולהשפלה. גופי, שבגד בי בחום שלו, היה הגביע שלהם, ואני, כשהסתכלתי על השתקפותי במתכת החלודה, ראיתי רק צל שבור, מוכן להיכנע לרצונם. בכל פעם שראיתי את גופי מכוסה בשפשופים חדשים וקעקועים חדשים. ואוסף הסרטונים שלהם מתעדכן איתי בחומר חדש.
לפעמים הם הוציאו אותי לטבע. הדשא הקר של קרחת היער דקר את ברכיו, וענפים חדים גירדו את עורם והותירו סימנים מדממים. נאלצתי לכרוע על ברכיי, זרועותיי קשורות מאחורי גבי בחבל מחוספס שנחפר בפרקי כף היד, וצווארו נמשך על ידי צווארון עור ששרשרתו נמשכה והגבילה את נשימתי. החברים הכהים שלהם נכנסו לפי הטבעת שלי, כל דחיפה הייתה איטית אך עמוקה, וגרמה לכאב פועם שנפל בכל חלקי הגוף. ענף שנקטף מהעץ הצליף בירכיים והשאיר פסים דקים ומדממים שנשרפו כמו מחטים לוהטות, והדגישו את הפגיעות שלי בחושך הלילה ההוא.
בושה ופחד התערבבו בסערה אחת בלתי נסבלת, כל מכה בענף וכל חדירה הזכירו לי שאני הטרף שלהם, לכוד ללא קירות. גופי רעד, לא רק מהקור, אלא גם מההבנה של חוסר האונים שלי, והדמעות שזרמו על לחיי אבדו בעשב. הרגשתי עירומה לא רק מגופי, אלא גם מנשמתי, כאילו הלילה והמבט שלהם הפכו אותי מבפנים החוצה.
דירות דיסקרטיות שכבו אותי בבוץ, הניחו את רגלי על הנרתיק הסמוק שלי, אחרי סקס ארוך. כבר ראיתי בזה משהו טבעי. ולא היה אכפת לי, תחושת הטרדה והבושה החלו להתאדות בהדרגה.
האוויר המאובק של האנגר הבניין, ספוג בריח הצבע והמתכת, סותם את הריאות, ורצפת הבטון קררה את העור. הונחתי על קורת מתכת צרה, פני השטח המחוספסים שלה מגרדים את הירכיים ומשאירים סימנים בוערים. הידיים שלי היו קשורות לקצות הקורה, הרגליים שלי היו תלויות, רועדות במתח, והזין שלהן, כהה ומסיבי, נכנס לנרתיק שלי, שולח הבזקי כאב בוערים שהתערבבו עם החום השנוא. השוט הצליף על החזה והשאיר פיזור של סימנים קטנים ומדממים, והשעווה החמה שטפטפה על הפטמות והבטן גרמה לכאב חד וצורב, כמו מחטים לוהטות שנחפרו בעור.
ההשפלה הייתה כמו סכין שהוטבעה בלב. גופי המשתלשל על הקורה היה הצעצוע שלהם, וכל מכה, כל חדירה, הדגישו את חוסר החשיבות שלי. הפנים שלי, מכוסות זיעה ודמעות, בערו מבושה, ועיני מלאות בטיפות מלוחות תפסו את ההשתקפות במראה עכורה-עור חיוור מעוות מכאב וגוף מכוסה בסימני כוחם. הבושה חנקה אותי כמו לולאה בלתי נראית, והפחד, קר ודביק, כיבה כל כלוב.
הרצון שלי נמס כמו שעווה מתחת לנרות שלהם. ניסיתי להיאחז בשאריות של עצמי, אבל הם התמוססו לכאב ולהשפלה. גופי, שבגד בי בחום שלו, היה הגביע שלהם, ואני, כשהסתכלתי על השתקפותי, ראיתי רק צל שבור, מוכן להיכנע לרצונם לחלוטין.
הייתי מושעה בשיערי הצמה הצמודה משרשרת התקרה, כך שרגלי בקושי נגעו ברצפה והכאב בקרקפת היה בלתי נסבל, כאילו השיער נעקר. החברים שלהם נכנסו לפי הטבעת שלי, מותחים אותי עד קצה גבול היכולת, וגורמים לכאב עמוק ועמום שנכנע בעצמות. השוטים היו מצליפים על הישבן ומשאירים חבורות ארגמן, וקליפים על הפטמות שמשכו את העור כלפי מטה גרמו לכאב חד ושורף, מתערבבים עם חנק כשידיהם אוחזות בגרוני, חוסמות את האוויר.
בושה וייאוש אכלו אותי כמו רעל. גופי המתנדנד על השרשראות היה הצעצוע שלהם, וכל חדירה, כל מכה הדגישו את חוסר האונים שלי. הפנים שלי, מכוסות דמעות וזיעה, בערו בהשפלה, ועיני מלאות בטיפות מלוחות תפסו השתקפות במתכת חלודה-עור חיוור מעוות מכאב וגוף מכוסה עקבות של כוחם. הרגשתי ריק, כאילו שרפו ממני הכל, והשאירו רק קליפה.
היו מקרים של סקס קבוצתי. ציפיתי לראות דמויות מוכרות, אבל הדלת נפתחה וקפאתי.
האולם היה מלא-תריסר גברים, גופם השחור-פחם מבריק מזיעה הקיף אותי, המסכות שלהם הסתירו את פניהם, אך עיניהם בערו בביטחון טורף.
ידיהם הגסות תפסו אותי, משכו אותי למרכז המעגל. בד הבגדים שלי נסדק כשקרעו אותו, וחשפו עור חיוור שעדיין מכוסה בסימני ארגמן. האוויר הקר של האולם שרף את הגופה, ניסיתי לכסות, אבל האחיזה שלהם הייתה חזקה יותר. הם דחפו אותי על ברכיי, הרצפה מגרדת את עורי והלב פועם, כל מכה ניתנה במקדשים. אחד מהם, שעורו הכהה נצץ מתחת לאור המנורות, תפס את שערי, משך כך שראשי התהפך לאחור.
הזין שלו, מסיבי ומבריק, הגיע לפני הפנים שלי, ואני נכנעתי, השפתיים, רועדות ויבשות, עטפו אותו. לחץ בגרון גרם לתחושת צריבה, רוק זורם על הסנטר, מתערבב בזיעה שזרמה על הלחיים. ידו אוחזת בשיער קבעה את הקצב, וגניחות, צרודות ומרופטות, נשברו ממני, מהדהדות מהקירות. הם התחלפו זה בזה, הזין הכהה שלהם מילא את גרוני, גורם להקאות, רוק וזרע זורמים במורד הסנטר, מטפטפים על החזה.
מישהו סטררתי על לחיי והשאיר סימנים בוערים, מישהו משך את שערו וגרם לראשו להטות לאחור. הגרון שלי נרגע, השפתיים שלי קהות והלחיים שלי בוערות ממכות ובושה. המצלמה תפסה הכל-ההשפלה שלי, המסה הדביקה על הפנים, הגוף הרועד מוקף בדמויות הכהות שלהם. הבושה נשרפה מבפנים, אבל מתחתיה היה הניצוץ הארור הזה ששנאתי-החום שהתלקח כשידיהם אחזו בי בזמן שחבריהם מילאו את גרוני.
הרגשתי מרוסקת, אבל לא יכולתי לעצור את התחושה הבוגדנית הזו. הם קשרו את ידי לקורת התקרה, חבלים חפרו בפרקי כף היד והשאירו סימני ארגמן. הרגליים שלי התרוממו, קשורות לקורה אחרת, אז הייתי תלויה, נמתחת, פגיעה, וקעקועים על הירכיים הפנימיות הבזיקו במראה.
שרירי הכתפיים נשרפו והעור בין הרגליים, עדיין רגיש, פועם מכאב. אחד מהם, שעורו היה כהה כמו הלילה, נכנס לפי הטבעת שלי, איבר מינו מותח אותי וגרם לכאב עמוק ועמום שהקרין בעצמות.
צרחתי, הקול נקרע לצפצופים ודמעות זרמו על לחיי, שלא היו שם הרבה זמן. הם מצאו איך להביא אותי שוב עד דמעות.
השני, שעמד מולי, נכנס לנרתיק שלו, הדחיפות החדות שלו שולחות התפרצויות בוערות, מתערבבות בחום ששנאתי. גופי התנדנד, החבלים חפרו עמוק יותר וידיהם, מחוספסות וחמות, סחטו את ישבנם, גירדו את עורם לדם. מישהו משך את הפירסינג בפטמות, הטבעות הקטנות משכו את העור וגרמו לכאב חד ונוקב שהתערבב עם הפעימה בין הרגליים.
התנשמתי, אבל החגורה שנזרקה על צווארי התהדקה והטביעה את הצליל. הנשימה נעשתה כבדה, כל נשימה הייתה מאבק, והעולם הסתחרר כמו חלום קדחתני. הזין שלהם, כהה ומבריק, נע בקצב לא מתואם, מותח אותי, גורם לגלי כאב שהתערבבו עם החום שנשפך על הגוף.
ההשתקפות שלי במראה-פנים חיוורות מעוותות בכאב, עיניים מלאות דמעות, גוף מכוסה בפסים ארגמניים ושריטות מדממות-הייתה חסרת רחמים. המצלמה תפסה כל פרט ופרט: מסה דביקה של זיעה, דם ושומן הזורמים על הרצפה, גופי הרועד, דמויותיהם הכהות המקיפות אותי.
הכאב היה בכל מקום-בכתפיים שנמתחו בחבלים, בפרקי כף היד שבהם החבלים שרפו את העור, בפי הטבעת ובנרתיק שנמתחו על ידי הזין שלהם, בפטמות שבהן הפירסינג משך את העור. מכות השוט נשפכו על הירכיים והחזה, והותירו פסים ארגמניים שנשרפו כמו כוויות. מישהו משך את הפירסינג על הדגדגן שלי וצעקתי, אבל הרצועה סביב צווארי השתיקה את הצליל והפכה אותו לצפצופים מעוכים.
גופי השתלשל ביניהם כמו בובה, ידיהם מגרדות את עורן, אוחזות בישבן, מושכות את שערן ומשאירות סימנים חדשים. הבושה והפחד התמזגו לסערה אחת, אך מתחתיה נשרף הניצוץ ששנאתי-החום שלא יכולתי לדכא שהפך אותי ליצירתם. ואז נדפקתי זמן רב, עד שהתודעה שלי הסתבכה בזיכרונות שבורים ובפעולות מכניות, לפתוח את הפה, לקבל זין.
כשסיימו, הייתי תלוי, רועד, מכוסה בזיעה, בדם ובזרע שלהם שזרם בגופי או זורם לתוכי
הפסקתי לשתות אמצעי מניעה, פשוט לא היה לי כסף עבורם, הם לקחו הכל. ועכשיו הפחד להיכנס להריון נשאר אפילו בתודעה מנותקת. סחטתי זרע מהנרתיק שלי על הרצפה וליקקתי אותם לצחוק.
כך עברה שנה נוספת.